ספר "אופטיקה: תורת האור
והראייה (בגישה תרבותית רחבה)"
יגאל גלילי, המרכז להוראת המדעים, האוניברסיטה העברית
בירושלים.
לכאורה, לא נהוג לענות על
מאמר המשבח את יצירתך, אך אינני יכול שלא להגיב. למרות השבחים והמחמאות, מהותו החדשה של הספר לא הובנה ונעלמה מעיני
כותב הביקורת. לכן, יחד עם הכרת
תודה אמיתית וכנה לעמיתי, צבי גלר, על ההערכה הגבוהה לספר שהובעה בדבריו, חייב אני
להבהיר את כוונות המחברים. ברצוני
להדגיש שוב כי דברי אינם מכוונים לדיאלוג אישי.
אכן, הנייר משובח, הצילומים
נהדרים והתכנים שלא הופיעו עד כה בשיעורי הפיסיקה... אז מה לא טוב?
למען האמת, הייתי מעדיף לשמוע
כי הספר אינו מתאים או אינו טוב דיו.
המלצות לשימוש אך ורק על-ידי המורים ורכישה על-ידי "כמעט כל ספריות
בתי הספר" פוגעים קודם כל ברציונל של הספר והופכים אותו לקוריוז, משהו שנחמד
להציץ בו בבית אחרי יום עבודה עמוס, להשלים את ההשכלה הכללית, אולי לגייס פה ושם
משהו להוראה בכיתה. הייתי מצפה לאור
"המציאות העגומה של מערכת החינוך בארץ" להמליץ לרבבות התלמידים הלומדים
מדע בחטיבה עליונה לעשות שימוש בספר, במקום לשלוח אותו לצבור אבק על מדפים בודדים.
לדעתו של צבי, הספר אינו
מתאים לתלמידים. על סמך מה הפסיקה?
אציין שהתכנים של הספר נבדקו בעבודת
הדוקטור של אמנון חזן. אמנון ביצע ניסוי
מבוקר שנמשך שנת לימודים שלמה, בארבע כיתות הנבדלות זו מזו ובסוגים שונים של בתי
הספר עם התפלגות רגילה של הישגי התלמידים.
התוצאות נותחו וממצאי המחקר הראו הצלחה מרשימה בכל הכיתות, גם בתחום ידע
תכני וגם בעמדות התלמיד כלפי מהות המדע.
עבודת הדוקטור של אמנון חזן זכתה להערכה כ"עבודה מצטיינת"
באוניברסיטה העברית.
הספר נכתב קודם כל עבור התלמיד. הספר כולל את התכנים התרבותיים הנרחבים
שנבחרו בהתאם לנושא האופטיקה בהתבסס על ספרות מדעית ומחקר נרחב. למרות שהספר כולל את התכנים הרגילים
באופטיקה, הוא מאפשר קריאה שוטפת של סיפור התקדמות האנושות בחיפוש האמת על העולם
ובניית הידע במהות המיוחדת, הנקרא "מדע". סיפור זה מזמין שיח של המורה עם התלמידים, בין
התלמידים וגם בין המורים.
זאת היא, כאמור, הגישה העכשווית להעריך לא רק את התוצר המדעי
"הנכון", אלא להציג את מרחב התפיסות השונות המדענים (תמונות העולם)
בהתפתחותן: "הגישה ההתפתחותית". זאת לא בגלל אהבה לאספנות והיסטוריה,
אלא מתוך "עקרון השונות" (מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית), הקובע שהבנה
אנושית צומחת בעיקר מתוך השוואה בין אפשרויות ומתוך השיח בין טענות שונות:
הפרכה של טענות אחדות ותמיכה בטענות אחרות.
במובן זה, אריסטו, אפלטון, אלחזאן, דקארט, ניוטון ורבים אחרים, המופיעים
בספר, אינם דמויות היסטוריות, אלא בני שיח אליו מצטרף התלמיד הלומד פיסיקה. זוהי הצטרפות לתרבות, מעבר לדיסציפלינה
(הידע המדעי בלבד) שאיננה מגלה עניין במגוון דעות שונות. אכן נהוג בהוראת הפיסיקה להציג את התכנים
דיסציפלינריים בלבד. ההסתייגות של "נכון
לעת עתה", המופיעה לפעמים בספרי לימוד, ללא הסבר על מהות המדע אינה עוזרת ואף מבלבלת את התלמיד משום שהיא מורידה את
ערכו של הידע הנלמד. גישה דיסציפלינריים
טהורה, לדעתי, היא זאת שיוצרת קושי בהבנת דרך החשיבה של הפיסיקאי ("הראש של הפיסיקה") על-ידי תלמידים רבים. הספר שואף לגלות לתלמיד שהפיסיקה אינה רק
אוסף של נוסחאות, ולא רק כללים וחוקים, או מתכונים לפתרון בעיות (רושם שעלול
להיווצר כאשר לימודים מתמקדים בהכנה למבחן הבגרות). פיסיקה גם איננה אוסף אמיתות ואף לא אוסף של מודלים! כאשר מלמדים פיסיקה כדיסציפלינה דוחים תלמידים
רבים, הרי לימודי הפיסיקה בתיכון אצלנו הם "בחירה" (המכונה באופן מוזר
מאוד: "התמחות" – בדומה לרופא המתמחה במקצוע מסוים לאחר שלמד את רפואה כללית).
לדעתי, חשיבות גדולה יש בהצגת
הפיסיקה כתפיסת עולם אשר מורכבת ממעט עקרונות אוביקטיביים המאפשרים הסברים לתופעות
טבע רבות. פעילות זאת מאפשרת השתלבות
האדם בטבע ומבטיחה יתרונות והישגים רבים הודות לידע זה. אך תועלת אינה הכול. מתברר שבני אדם (וצעירים במיוחד) מגלים
עניין רב ב"תכנן" של העולם, האפשרות "להציץ במחשבותיו של
אלוהים" (איינשטיין). רבים מהדור
שלי התחילו להתענין בפיסיקה לא מספרי לימוד, אלא מי הספרים כמו אלה של פרלמן ("פיסיקה
מעניינת"), ספרי ז'ול וורן (כמו "מסע אל הירח", "000 20 מיל
מתחת לפני המים") המוכרים לרבים גם כיום. הגיבורים שמשכו לאהבת הפיסיקה היו גלילאו וניוטון, איינשטיין
ובוהר, פיינמן ולנדאו, קפיצה ומיגדל.
הם "דיברו פיסיקה" כתפיסת עולם וכך כבשו את דמיוננו. מבחינה זאת, אני משוכנע, לא השתנה הרבה. אך, יחד עם זאת, יש להתאים את אופי ההצגה
והתכנים, לתרבות במופע החדש, שאופיו המיוחד, כפי
שהוזכר, הוא שיח בין התפיסות השונות.
רעיון זה מקורו בפילוסופיה מודרנית כפי שהתפתחה במיוחד בצרפת (על-ידי
הפילוסופים כמו פוקו ודרידה) וברוסיה (באכטין, לותמן). אנו חיים בעידן תרבותי חדש, בנוף הרוחני שאינו דומה לזה ששרר
לפני שלושים-ארבעים שנים. בעולם זה,
עין טעם ללמד כפי שלימדו פעם! (ואינני
מתכוון לשימוש במחשב וציוד מעבדה מתקדם אשר מובנים מאליהם).
הספר גם אינו על "האופטיקה
הגיאומטרית" בלבד ובו הנושאים האחרים רבים (ראייה, למשל). הכרך הראשון (הזמין כעת) מסתיים לאחר
שהוצגו ונותחו עקרון הויגנס ושימושיו בהוכחה של חוקי השבירה וההחזרה של האור, עקרון
פרמה, שיח היסטורי בין תפיסת האור כגלי האתר ובין ההבנה של האור כמורכב מחלקיקים
נעים בריק, ניסויים למדידת מהירות האור, מושגי עוצמת האור, הארה וחוקיה (פוטומטריה),
תנאי "להיות נראה" (עיקרון הקונטרסט המינימאלי), עונות השנה, צורת
השמיים, "אשליית הירח". כל אלה נושאים חשובים ומעניינים, לא מוצגים בספרי לימוד אופטיקה
אחרים. כמו כן מופיעים בספר עשרות
תרגילים ושאלות והערות על תפיסות מוטעות לגבי תופעות הקשורות לאור וראייה. בספר שולבו התייחסויות רבות להיסטוריה
ולפילוסופיה של המדע ולהיבטי האופטיקה באמנות. האם זוהי "אופטיקה גיאומטרית"? הספר מכוון פיסיקה
בהקשרה הרחב.
חינוך מדעי עומד בפני שינוי
מהותי בכיוון שיפור האוריינות המדעית, כפי שנקראה לעשות על-ידי ועדת הררי. ספק אם המקצוע החדש, מוט"ב (המקצוע ללא
מסורת של תכנים מוסכמים), יכול לפתור את הבעיה. אינני רואה תחליף ללימודי הפיסיקה, כבסיס ידע של כל
מדעי הטבע, על-ידי ציבור רחב ביותר של תלמידים, אם כי יתכן שלא לפי תוכנית
לימודים אחת. קביעת המשך הדרך
בהוראת הפיסיקה הוא נושא מורכב וכדי לחולל בו את השינוי הדרוש לא יספיקו ספר אחד
או הברקה של מורה בודד. נצטרך לערוך
שיח של חוקרים בהוראת המדעים, פיסיקאים, פילוסופים ובוודאי מורים לפיסיקה. זו היתה סיבה נוספת לכתיבת הספר. קריאתו מזמינה דיון וויכוח עניני על הדרך
להוראת פיסיקה באופן אחר, מודרני ופילוסופי (בבקשה, תבקרו אותנו!). כדאי לזכור שפיסיקה נלמדת בבתי הספר קודם
כל לשם השכלה ותרבות ולא כרכישת מקצוע. פיסיקה זאת אינה ניתנת לסגירה בגבולות של
פורמליזם דיסציפלינארי. מכל מקום,
השיח נמשח (הרי זמינים ספרים שונים באופטיקה). לי יש הרגשה טובה של תנועה עם זרם התרבות העכשווית, לא נגדו.